האם לערב הורי תלמידים באמצעות כלים טכנולוגיים?/יורם אורעד

 ציור: הלל שלפין

על רתימת הטכנולוגיה לשיפור הלמידה מדברים כבר עשרות שנים אבל למרבה הצער חלק מהשימוש בה בהקשר זה הוא לקוי ובעייתי מסיבות שונות.

כתבה שהופיעה בחודש שעבר דנה באחד ההיבטים של שימוש בטכנולוגיה - ההיבט של הקשר בין מורים, הורים ותלמידים. מוצגים בה עשרה ממצאים המסייעים למורים לשמור באמצעות כלים טכנולוגיים על קשר בין הורים ומורים כדי לקדם את הישגי התלמידים. בין היתר מוצע לשלוח להורי התלמידים הודעות בעלות פן חיובי פעם בשבוע שבהן ידווח להם באופן חיובי על מצב התלמידים. ההודעות יכולות להיות הודעות ווטסאפ או אימיילים. לפי הכתבה, מחקרים מרמזים על חשיבות תדירותם הגבוהה של  ההודעות, על כך שהן צריכות להיות אישיות ועל כדאיות שילוב תמונת התלמיד או התלמידה כשהם לומדים בכיתה. ההודעות צריכות לכלול גם הנעה לפעולה אקטיבית מצד ההורים. יש גם לעשות מאמץ לתרגם הודעות להורים שאינם דוברי עברית.

האם באמת זה אפשרי והאם מה שאפשרי באופן עקרוני גם יעבוד?

והאם זה בכלל רצוי?

מספר מכשלות עומדות בפני מימוש כוונה זו, גם בלי להקשות ולשאול האם מימושה נחוץ. להלן כמה מהן:

• זמן המורה: מה שמוצג בכתבה דורש זמן, וזמן רב. כתיבת הודעות בתדירות גבוהה, שיהיו גם אישיות, דהיינו מותאמות לכל תלמיד, צילום תלמידים בכיתותיהם, דרבון הורים להיות אקטיביים, תרגום הודעות עבורם ועוד, הן פעולות זוללות זמן. כשנדרש זמן רב גם להפעלת תכנית הלימודים המוכתבת מצד המדינה, הביצוע הופך לבלתי אפשרי למעשה. הדרישה למימוש תכניות הלימודים של המדינה במקביל לניהול פעולות כאלה בין המורים להורים, איננה מעשית מפאת יריעת הזמן שאיננה מספיקה לשניהם גם יחד.
• ניצול לא נכון של זמן המורה: התהליך הזה גוזל זמן מורה שהיה עדיף שיושקע במקום אחר. למשל, הייתי שמח אילו זמן המורה היה מושקע בדברים כגון: שימוש בכלים טכנולוגיים להעלאת יצירָתיוּתם של תלמידים, עיסוק סביב סוגיות שמעניינות אותם. אבל דבר זה עלול להתנגש עם הדרישה ללמד על פי תכנית הלימודים המוכתבת ולכן לא מעשי במיוחד.
• הרדיפה אחרי הישגים וציונים: מערכת החינוך מכוונת כיום להישגים. אנחנו שומעים כל העת על מבחני המיצ"ב, על מבחני הטימס ועוד ועל הישגי בתי הספר השונים ושל המגזרים השונים במבחנים אלה. קשה לדרוש ממורים להיות מכוונים בעת ובעונה אחת להישגים ולעירוב הורים בדרך שתוארה עקב העומס הרב מדי שיידרש מהם לקיים את שני הדברים.
• זמן ההורים: מעורבות הורים דורשת זמן. כל עוד הם רק בגדר מקבלי דיווחים לא תדירים מדי, הדבר בהחלט רצוי אבל כאשר הם נדרשים גם להיות אקטיביים, לא בטוח שהם אכן יירתמו לכך (ואין זה קשור בכלל לכלים טכנולוגיים).
• התנגדות תלמידים: התלמידים לא תמיד יתלהבו לשתף פעולה כדי לעודד מעקב קפדני ומתמיד אחריהם, וזאת בלשון המעטה.

מעורבות הורים מסיבית באמצעות כלים טכנולוגיים איננה מעשית, במצב הנוכחי, למרות שהיא אפשרית באופן עקרוני. זמן המורה המוגבל, הניצול הלא נכון של זמן זה, ההישגיות הרוויה בכל ורידיה ונימיה של מערכת החינוך והתנגדותם הפנימית של תלמידים יהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית להשגה.

מעורבות מסיבית כזו גם איננה רצויה בעיניי.

ובכלל, השימוש המוצע הזה מחמיץ את היכולות הייחודיות של טכנולוגיות המאה ה-21 לשיפור הלמידה. למשל, הטכנולוגיות מאפשרות כיום למורים להפוך ממרצים למנחים, באופן נוח ומעשי, להפוך את הלמידה למותאמת אישית לתלמידים ובכך לשפר את למידתם. הן מאפשרות להעצים את חדוות הלמידה שלהם ולהגביר את יצירָתיוּתם. הטכנולוגיות מאפשרות למורים לשלוח את תלמידיהם לחקור נושא שמעניין אותם באמצעות כלים טכנולוגיים טובים. זאת, ללא התערבות לוחצת של המורים אלא תוך הנחייה וייעוץ שהם יעניקו לתלמידים. קיימים גם כלים טכנולוגיים המאפשרים שיתופי פעולה נוחים בין תלמידים שיכולים להעשיר את שיתופי הפעולה ולשפר את איכותם כאחד.

ועוד ועוד.

אבל אִפְשוּר בלבד אינו מספיק. כדי שהטכנולוגיה אכן תקיים את כל אלה ועוד דברים רצויים אחרים, צריך לוותר על דברים אחרים שהיא מאפשרת באופן עקרוני. הסיוע לקידום מסיבי של מעורבות הורים הוא אחד מהם.

וצריך להשתמש בה באופן מתאים ובהקשרים פדגוגיים מתאימים.

החיבור לטכנולוגיה - למי אכפת מגיל?

ילידים דיגיטליים לעומת מהגרים דיגיטליים

האם צעירים מסוגלים להתחבר טוב יותר לטכנולוגיות החדשות, בפרט לטכנולוגיות הדיגיטליות או שמדובר בעצם במיתוס חסר בסיס? בשנת 2001 חילק מארק פרנסקי (Marc Prensky) את העולם לשתי קבוצות שהוא קרא להן קבוצת הילידים הדיגיטליים (Digital natives) וקבוצת המהגרים הדיגיטליים (Digital immigrants). על פי פרנסקי, הילידים הדיגיטליים הם אלה שנולדו משנת 1980 ואילך. הם לומדים את השימוש באמצעים הטכנולוגיים כפי שלומדים שפת אם ואילו המהגרים הדיגיטליים לומדים אותה כפי שלומדים שפה חדשה. הילידים הדיגיטליים נולדו אל תוך סביבה רוויה בטכנולוגיות חדשניות, חשופים אליהן יותר ולכן שולטים בהן בקלות, יחסית למהגרים הדיגיטליים. הם גם רגילים לשינויים טכנולוגיים מהירים ומסתגלים אליהם בקלות. לעומתם, המהגרים הדיגיטליים חוששים משינויים ושופטים את הטכנולוגיה בהתאם להרגליהם הישנים וגם שופטים אותה באופן שלילי בעוד הילידים הדיגיטליים רואים בתקשורת דיגיטלית אמצעי מספק לחיי חברה ראויים ומספקים.

מונחים מטעים ומזיקים

במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת נייצ'ר מוצגת התרסה על התפיסה של ילידים דיגיטליים מול מהגרים דיגיטליים. על פי המאמר רבים מאלה המוגדרים כשייכים לדור הילידים הדיגיטליים משתמשים בטכנולוגיה באותה דרך שמשתמשים בה המהגרים הדיגיטליים: ספיגת מידע באופן פסיבי. בנוסף, הילידים הדיגיטליים אמורים להיות בעלי יכולת של ריבוי משימות (multitasking) אך העדויות לכך הן חלשות מאד.

האם באמת ה"ילידים הדיגיטליים" מסוגלים להתחבר לטכנולוגיה יותר מאשר ה"מהגרים הדיגיטליים"?

אנחנו נוטים להיות מוקסמים מהזריזות בה צעירים קולטים את המדיה הדיגיטלית וכלים טכנולוגיים אחרים ומהמהירות בה הם משתמשים בהם אך האם הם משתמשים בהם טוב יותר מאשר מבוגרים? לא בהכרח. מבוגרים אמנם מגיעים מעולם שבו הכלים הדיגיטליים והטכנולוגיים החדשניים האחרים טרם נולדו ולכן טבעי שלוקח להם זמן רב יותר ללמוד אותם, מאשר לילידים הדיגיטליים שכבר נולדו אליהם. עם זאת, הם מגיעים עם ניסיון חיים עשיר יותר, בשלות גדולה יותר ופרספקטיבה רחבה יותר ולכן ייתכן מאד שהטכנולוגיה, לאחר אימוצה בידיהם, היא פוריה יותר ויעילה יותר ולכן ייטיבו להשתמש בה. המונחים "ילידים דיגיטליים" לעומת "מהגרים דיגיטליים" הם, אם כן, מטעים ולא הוגנים.

השימוש בהם מטעה ומזיק מסיבה חשובה עוד יותר. אנחנו חיים בתקופה בה השינויים כה מהירים, עד שכולנו, צעירים ומבוגרים כאחד, נולדים כילידים לעידן טכנולוגי מסוים, אך הופכים די מהר להיות בעל כורחנו מהגרים בעידן טכנולוגי אחר. לדוגמה, הצעירים שנולדו לתוך עידן הטלוויזיה (בישראל זה היה בשנות השישים של המאה העשרים) כבר היו מהגרים כאשר הגיעה מהפכת האינטרנט. אלה שנולדו בעידן האינטרנט הפכו למהגרים כשהגיעה הרשת השיתופית ווב 2 בעשור הקודם, ודור ה-ווב 2 יהפוך בקרוב למהגר בעידן רשת ה- ווב 3, המתפתחת כיום.

בניסוח והטבעת מונחים כמו ילידים דיגיטליים ומהגרים דיגיטליים בחברה יש סכנה עצומה ליצירת דימוי שלילי וסטיגמה שלילית כלפי מבוגרים בנוגע ליכולתם לאמץ טכנולוגיות חדשות. הדימוי הוא קודם כל של מבוגרים כלפי עצמם משום שחלקם מחשיבים את עצמם מלכתחילה כשייכים לדור המדבר המתקשה לקלוט טכנולוגיות חדשות. הדבר גורם לרבים מהם להימנע מלהשתמש בהן או למעט לעשות זאת. ומן הצד השני, הדעה הרווחת הכללית לגבי יכולתם של מבוגרים להתחבר לטכנולוגיות אלה עלולה ליצור סטיגמה שלילית לגבי יכולת התחברותם אליהן. הסטיגמה הזאת עלולה גם לחזק את תחושתם האישית של המבוגרים בנוגע ליכולתם לעשות זאת. מחקרים של השנים האחרונות מראים דווקא שהמוח אינו מאבד את יכולת למידתו עם הגיל. משמעות הדבר היא שגם מבוגרים בכל גיל יכולים ללמוד, ובמקרה הזה ללמוד טכנולוגיות חדשות וליישמן, מה עוד שהן הופכות יותר אינטואיטיביות, יותר שקופות ויותר קלות לקליטה ובניגוד למה שהיה קיים בעבר - הלימוד מתבצע תוך כדי כדי הפעלתן ולא לפני הפעלתן, כפי שהיה בעבר. ניתן לראות שאנשים המקדמים את החברה בתחומים טכנולוגיים ומדעיים שונים אינם בהכרח הצעירים ביותר, בוודאי שלא הילידים הדיגיטליים. בדרך כלל הם בני יותר מארבעים. קחו למשל את העתידנים והממציאים רבי התהילה ריי קורצווייל ואלון מאסק, או את דב מורן ואמנון שעשוע הישראליים. כולם התחברו לטכנולוגיה באופן כה נפלא עד שהמציאו המצאות טכנולוגיות פורצות דרך. ואיש מהם אינו יליד דיגיטלי.

בעיות של דימוי וסטיגמה ואיך אפשר להתמודד אתן

אחד החסמים המקשים על חיבור לטכנולוגיות חדשניות הוא המחסום הרגשי. חלק מאנשי דור המהגרים חוששים מהחידוש ומהאפשרות להתחבר אליו, משום שהיו רגילים לדפוסי פעולה אחרים ואופני פעולה מוכרים להם. חלקם פוחדים מעצם ההתמודדות עם החידוש, מהחשש לשגות ומהגיחוך שהם יעוררו כאשר ישגו. החינוך שלהם היה היררכי ורחוק מלהיות תואם את הלמידה של היום שחלק גדול ממנה מתבצעת באמצעות קפיצה אל תוך החידושים והתמודדות עמם.

מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הדימוי השלילי הנדבק למבוגרים ועם הסטיגמה השלילית כלפיהם, ולאפשר להם להשתלב טוב יותר בטכנולוגיות החדשניות?

ראשית, מומלץ מאד לא להשתמש במונחים "ילידים דיגיטליים" ו"מהגרים דיגיטליים" שהם מטעים ומזיקים ובכלל להיזהר בניסוח והטמעת מונחים שיש בהם כדי להטיל סטיגמה על קבוצת גיל.

שנית, כדאי לחנך לשינוי. החינוך הזה צריך להיות מיועד לא רק לתלמידים צעירים במערכת החינוך אלא גם למבוגרים. שינוי טכנולוגי עלול לגרום להתנגדות חזקה וגם לאוהבי השינוי יש רף עליון ליכולת הסתגלותם לשינויים. לכן צריך לחנך להתמודדות עם פחדים משינוי ועם תחושות נפשיות הנגרמות בעטיו. דבר זה עשוי להפחית את ההתנגדות לשינוי טכנולוגי, במיוחד כשהוא מהיר, ובאופן כזה לשפר את הדימוי העצמי של המבוגרים ולעודדם לאמץ טוב יותר את הטכנולוגיה. יש גם צורך לחנך להסתגלות לממשקים החדשים ולפלטפורמות החדשות, העוברים שינוי מתמיד, להבנת משמעות השינוי והשלכותיו ולהבנה כיצד לנהוג בהם ביעילות. הכוונה איננה שצריך ללמד את הממשקים החדשים ואת הפלטפורמות החדשות, משום שהם משתנים לעתים תכופות, אלא לפתח גמישות, פתיחות וחשיבה הנוגעים להשתנות המתמדת הזו וכן את הבנת משמעותה.

***

בסביבתי, המקצועית והאישית כאחד, אני מוקף באנשים רבים שאינם  "ילידים דיגיטליים" אך מתחברים לטכנולוגיות חדשניות באופן מרשים, וגם מעניקים תמיכה לאחרים בסביבתם בטכנולוגיות אלה.

הסטיגמה הגילאית השלילית והדימוי הגילאי השלילית הנוגעים לטכנולוגיות חדשניות, מהווים סכנה אמיתית. הם עלולים להקשות על השתלבות המבוגרים בתוך העולם החדשני, המרתק ומלא השינויים שאנו חיים בו. בכך, הם מקשים על השתלבותם ומעכבים את תרומתם לחברה, תרומה שעשויה להיות לא פחותה מאלה של הצעירים ואולי אף יותר.

אין גיל לחיבור לטכנולוגיות חדשניות.