המָסַכִּים אינם אשמים/יורם אורעד

 

בגלל הנזק המיוחס למסכים אנחנו מוציאים להם שם רע, בשעה שהם בעיקר מיטיבים עמנו, אבל מקור הנזק הוא אופן השימוש בהם ולא המסכים עצמם. הטלת האחריות הלא מוצדקת עליהם, נובעת בין היתר מהנטייה שלנו לסֶגְרֵגַצְיָה, הפרדה, בין הטכנולוגי והדיגיטלי לבין הלא טכנולוגי והלא דיגיטלי. מה צריך לעשות כדי למנוע הפרדה כזו?

השם הגרוע שאנחנו מוציאים למסכים

"המסכים הם דבר שלילי", מודיעים לנו שוב ושוב. הדיבורים בגנות המסכים הפכו כבר לטרנד ארצי ועולמי -  בפרט כשמדובר בשימוש בהם על ידי בני נוער וילדים ובמיוחד כשעוסקים בחינוך והשתמעויותיו. סדרת כתבות ששודרה לאחרונה בערוץ 12 הציגה את המסכים כבעייתיים, ניסתה לשכנע אותנו בנזק שהם מסבים ואף ציידה אותנו במספר טיפים להפחתת השימוש בהם.

אינני טוען שהשימוש במסכים אינו עלול להזיק, בפרט לבני נוער. אני מודע היטב לסכנת ההתמכרות אליהם ולבעיות הנפשיות ואף הפיזיולוגיות שהשימוש בהם עלול לגרום, להסחות הדעת שהוא מזמן וגם לניתוק החברתי שהוא עלול לגרום. עם זאת, אווירת ה"עליהום" עליהם יוצרת בציבור תחושה של מגפה, אולי כמעט קטסטרופה, שהאשמים בה הם המסכים.

בכך, אנחנו מוציאים שם גרוע למה שהוא בעיקר טוב ומיטיב. המסכים לצורותיהם תרמו לנו כה הרבה טוב עד שאנחנו נוטים לקבלו כמובן מאליו. בזכותם אנחנו מקבלים מידע רב באופן זמין, מהיר ונוח, יותר מאי פעם, דבר שתורם להשכלתנו, להנאתנו, ליעילותנו, להשבחת חיינו ועוד. נסו לחשוב לרגע איך היו נראים חיינו בלעדיהם (עלובים למדי).

לא המסכים מזיקים

לא המסכים מזיקים. הם רק כלי. השימוש הלא מתאים והלא נכון בהם הוא שמזיק. אז מדוע להיטפל דווקא למסכים ולא לכלים אחרים שגם להם יש פוטנציאל להזיק? מדוע ילדים שקוראים ספרים או ילדים המשחקים משחקים פיזיים נחשבים לדמויות רצויות לחיקוי גם אם הם עושים זאת שעות רבות מאד ועמוק אל תוך שעות הלילה המאוחרות וגם כשהם מתמכרים אליהם? במהלך ההיסטוריה פותחו המצאות רבות שתרמו לחיינו אך תמיד בשלב מסוים יצאו כנגדם מקטרגים. הנה רשימה חלקית: הטלוויזיה, שנחשבה פעם לאחת הרעות החולות של החברה המודרנית, הרדיו ואפילו העפרון, המצאה עתיקה שטפלו עליה את האשמה שקלות המחיקה של הכתיבה באמצעותה תעורר עצלנות אצל תלמידים. גם כאן, השימוש בהן הוא שעשה את ההבדל בין טוב לרע, ולא הכלים עצמם.

ההפרדה הלא רצויה בין הטכנולוגי ללא טכנולוגי

אחד הגורמים החשובים להטלת האשמה על המסכים ועל כלים דיגיטליים וטכנולוגיים בכלל הוא הסֶגְרֵגַצְיָה, ההפרדה, שאנחנו נוטים לעשות בין הטכנולוגי והדיגיטלי לבין הלא טכנולוגי והלא דיגיטלי. וחשוב יותר - הסֶגְרֵגַצְיָה הזו משבשת את המיזוג בין החדשני לבין המסורתי. למה שחדש מוקצה מקום אחד ולמה שמסורתי מוקצה מקום שונה. זאת, במקום לשלבם באופן טבעי וזורם אחד עם השני. קל לראות זאת למשל, בנוהל הקיים בבתי ספר רבים שבהם מתקיימים שיעורים שבהם נעשה שימוש במחשב ובסמרטפון (כשמרשים להשתמש בו) ושיעורים אחרים, "רגילים" שבהם עדיין משתמשים בטוש ולוח. גישה נכונה הייתה יכולה להאיץ את מיזוגם של כלים טכנולוגיים חדישים עם כלים מסורתיים.

מתבקשת גישה הוליסטית

אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו גישה של הסתכלות כוללת, הוליסטית, שלפיה הכלים שאנחנו משתמשים בהם הם רק אמצעים המשרתים אותה. הסתכלות כזו צריכה להתמקד בשימוש בכלים השונים להשגת מטרות חינוכיות, חברתיות ואחרות.

קרוב לודאי שבעתיד הקרוב טכנולוגיות חדשניות אחרות יפרצו לחיינו ויעלו ויתפסו את מקומן של טכנולוגיות אחרות שהן כרגע הדומיננטיות. חלקן כבר קיימות אך עדיין אינן בשימוש נרחב, חלקן עדיין לא פותח כלל וחלקן נמצא רק בשלבים ראשוניים של פיתוח. אילו טכנולוגיות יפרצו לחיינו בעתיד ויתפסו את מקום הטכנולוגיות הרווחות כיום? - האם יהיה זה מיחשוב לביש, מציאות מדומה, מציאות רבודה? ואולי תהיה זו טכנולוגיה של תקשורת ישירה באמצעות מחשבה (ואז אולי יאשימו אותה בהידרדרות השימוש בשפה דבורה)?

בכל דור מגיעות טכנולוגיות חדשניות שמצד אחד תורמות מאד לחיינו ומאידך מהוות בעייה מבחינת הסחות דעת, התמכרות, ועוד. כשיהיו לנו כלים וגישות נכונות להתייחס אליהן, אני מניח שנוכל להחליש את השפעותיהן השליליות ולהגביר את תרומתן לציבור, ללא קשר לטכנולוגיות שיהיו רווחות אז.